הסיפור האישי

זה קרה ב-9 לפברואר שנת 84, הייתי בגיל 17 בשעה 2 בצהריים סיימתי את הלימודים
ונסעתי עם האופנוע וכמה חברים לדולפינריום כשחלק מהחברה מחכים כבר בחוף.

בחוף הכל היה נחמד והיה יום סגרירי ואז תפסתי את האופנוע והחלטתי ”לקפוץ” לסיבוב,
תלולית בדרך גרמה לאופנוע לסטייה חדה, למרות שהייתי במהירות של 10 קמ”ש הועפתי בחוזקה,
נפלתי בסמוך לאופנוע בנחיתה לא טובה על עמוד השדרה
לא הרגשתי דבר,

החברים הגיעו ונעמדו מסביב וכשחזרתי ואמרתי שאני לא מסוגל לקום הם חשבו שאני צוחק…
נפילות קטנות קרו לנו לעיתים קרובות ולכן חשבו שאני צוחק ושזו הזעקת שווא.
בסופו של דבר הזעיקו אמבולנס
הפרמדיקים מיד הבחינו בחמרת המצב ופינו אותי לבית החולים איכילוב.

אני זוכר שכבר באמבולנס שאלתי
הפרמדיקים אם אוכל בעתיד ללכת ולתפקד כרגיל…

התעוררתי בבית החולים אחרי שבועיים כשכל הזמן הזה אני תחת סמי הרגעה.

לאחר כחודש וחצי כשהמצב שלי התייצב הועברתי לשיקום בתל השומר, מוקף בחברים מודאגים ובמשפחה מסורה, בתל-השומר הבחנתי לראשונה בחיי באנשים שיושבים בכיסאות גלגלים. כעבור 10 חדשים הגיע הזמן להשתחרר מבית החולים המשפחה נאלצה לעבור להתגורר בבית עם מעלית
וגישה חדשה המתאימה למצב שלי.
בגלל שכל הזמן הייתה תנועה סואנת של חברים שבאו לבקר.
הרגשתי צורך עז לחיות לבד ולהיות עצמאי בדירה משלי וכך מגיל תשע עשרה אני חי כעצמאי לכל דבר, ומסתדר בעזרת מלווה שגר איתי.